הקמת ביה"ס

זה עוד יקרה

יוזמות רבות נולדות במפגש אקראי של אנשים, רעיונות, רצונות ומשאבים. ראשית לידתו של בית הספר למדיניות ציבורית במפגש שהתקיים בשנות ה-70 המוקדמות בקמפוס של האוניברסיטה של קליפורניה בברקליי, ביני לביני מנחם מגידור. אני למדתי בבית הספר למדיניות ציבורית שהקים פרופ' אהרון וילדבסקי ז"ל, מחלוצי ומובילי התחום. מנחם מגידור היה באותם ימים פוסט-דוקטורנט במחלקה למתמטיקה בברקליי. נפגשנו על רקע חברתי – שתי משפחות של ישראלים בחו"ל. לשנינו עבר חינוכי בעיר נתניה ולמרות שלמדנו בבתי ספר שונים "זכינו" לאותו מורה למתמטיקה. אני יצאתי מאותו מורה בשן ועין, מגידור נהיה מתמטיקאי דגול, למרות אותו מורה. שיחקנו שחמט, שימשנו לחילופין שמרטפים לבנותינו, ובעיקר שוחחנו על מה שעניין אותי, הממשל הישראלי ואיך ניתן לשפר אותו. באחד המפגשים הללו, בין קפה שחור לעיון משותף באנציקלופדיה בריטניקה (הספורט החביב על מגידור היה למצוא טעויות באנציקלופדיה הפופולרית), שיתפתי את מגידור בחלום שלי: להקים בישראל בית ספר משובח למדיניות ציבורית, דוגמת בית הספר בברקליי.

כעשרים וחמש שנים עברו מאותם ימים ועד למפגש המכריע שהתקיים בלשכתו של נשיא האוניברסיטה העברית, פרופ' מנחם מגידור. באותם ימים שימשתי כראש המחלקה למדע המדינה. הנשיא ביקש שארתם למאמץ להגשים אותו חלום ישן. השיחה הייתה קולחת, קצרה וברורה. באותה פגישה סוכמו כמה מהעקרונות המנחים: תכנית עילית רב-תחומית, סגל מצטיין שברובו יהיה במינוי משותף עם מחלקות דיסציפלינריות, סטודנטים מצטיינים, מלגות שכר לימוד לכל הסטודנטים, הקמה והפעלה של מרכז מחקר רב-תחומי, הקמה והפעלה של תכנית אקזקוטיבית להכשרת ממלאי תפקידים בכירים בשירות הציבורי. בסוף אותה פגישה גם הוחלט על הרכב צוות ההקמה, צוות רב-תחומי של כמה מהדמויות המובילות באוניברסיטה: פרופ' דוד קרצ'מר (משפטים), פרופ' אילן סלומון (גיאוגרפיה), פרופ' יצחק גלנור (מדע המדינה), פרופ' ראובן גרונאו (כלכלה) ופרופ' אילנה ריטוב (חינוך).

הנשיא תמך בכל לב ביוזמה החדשה. הצוות נרתם למלאכה בהתלהבות וכעבור פחות משנתיים בישר עיתון האוניברסיטה העברית "קו פנים": "בית ספר חדש למדיניות ציבורית: בשנת תשס"ג יחל בית הספר למדיניות ציבורית בפעילותו האקדמית. התכנית הראשונה תהיה תכנית ללימודי מוסמך במדיניות ציבורית לתלמידים מצטיינים. לתכנית זו התקבלו 15 סטודנטים בעלי נתוני קבלה גבוהים ביותר שעברו מבחני GRE שהם מבחני קבלה ללימודים מתקדמים באוניברסיטאות הטובות בעולם וסדנת מיון." בתום שנתיים נוספות נחנך משכנו החדש של בית הספר באגף מקסיקו.

מלאכת ההקמה תמה. תמה אך לא נשלמה. כמו בכל האוניברסיטאות המובילות בעולם, גם באוניברסיטה העברית מתקיים מתח מובנה בין המשימה הראשית של מוסדות להשכלה גבוהה – יצירת ידע, הפצת ידע והכשרת חוקרים, לבין השאיפה לתרום להשכלה ולפיתוח המקצועי של ממלאי תפקידים בכירים במגזר הציבורי. המתח הזה הוליד לא מעט מחלוקות ואפילו "פיצוצים".

הכשרת חוקרים שונה במהותה מהכשרה של מנתחי מדיניות ומנהלים בכירים. סטודנטים המצטיינים לפי אמות מידה אקדמיות מקובלות הם אינם בהכרח המועמדים הטבעיים למילוי תפקידי ניהול והובלה במגזר הציבורי. תכנית הכשרה שהיא במהותה רב-תחומית מתנגשת עם האופי התחומי של מרבית המחלקות; שיטות ההוראה שונות, הדגשים שונים. סגל הוראה שעיקר הצטיינותו במחקר, אינו בהכרח סגל ההוראה הדרוש לתכנית של הכשרה אקדמית – פרופסיונאלית. שילוב של מנהלים בכירים עתירי ניסיון בתכנית הלימודים הוא חיוני לתהליך ההכשרה, אך נתפס כזילות האקדמיה בעיני המחלקות הדיסציפלינריות. ההליכים המקובלים למינוי וקידום של חברי סגל והקריטריונים הנהוגים בהם מותאמים למחלקות שעיקר משימתן מחקר, הוראה והכשרת חוקרים. הבדלים אלו לא נסתרו מעינינו.

לכן הקמנו בית ספר ולא עוד מחלקה. קיווינו שבית הספר יקבל הכרה בתור שכזה, כיחידה נבדלת, אוטונומית יותר, הנהנית מגמישות ומכללי משחק ההולמים את משימתו. התקווה נכזבה.

המלאכה לא נשלמה מהיבט חשוב נוסף: השפעה על השירות הציבורי. המרחק והריחוק בין קריית הממשלה לקמפוס נותרו בעינם, למרות הקמת בית הספר שהיה אמור גם לגשר בין עולם המחקר וההגות לעולם המעשה. חלמנו כי יבוא יום בו הבוגרים שלנו יתחרו בהצלחה על 400 המשרות הבכירות בשירות המדינה, מסה קריטית של מצוינות ומחויבות חברתית. קיווינו ליצור שותפות הדוקה עם השירות הממשלתי ועם השלטון המקומי. חשבנו שנראה יחידות ממשלתיות שעיקר עיסוקן חשיבה וניתוח ושנחזה במכרזים למילוי תפקידי "מנתח מדיניות" במגוון תחומים. זה עוד יקרה.

פרופסור דויד דרי